החתונה הסינית שלי
משפט סיני עתיק אומר : "פגישה עם חבר טוב בארץ רחוקה, היא כמו גשם לאחר בצורת ארוכה".
את יו סנג פגשתי בבייג'ינג. כבוגרת התואר ללימודי מזרח אסיה, נסעתי לבייג'ינג להמשיך את לימודי הסינית ונרשמתי לאוניברסיטה לשפות בבייג'ינג. יו סנג הגיעה מכפר מרוחק 3 ימי נסיעה ברכבת מבייג'ינג ללמוד אנגלית, הכרנו בקמפוס ומיד נעשינו חברות טובות. היא הכירה לי את לואו שי, חברה לספסל הלימודים. יו סנג ולואו שי הפכו לחברי הקרובים ובהמשך הפכו להיות זוג. 9 שנים לאחר שהכירו באוניברסיטה החליטו להתחתן, והוזמנתי לחתונה שהתקיימה בנאנג'ינג.
הרכבת המהירה משנגחאי לנאנג'ינג, 300 ק"מ בשעה ועשרים דקות. הרכבת נקייה ומסודרת, ואפילו יצאה בדיוק בזמן! הייתי האדם הלבן היחיד בקרון וכולם סקרו אותי במבטיהם. נסענו לאורך נהר היאנגצה אשר נשפך לים בדלתא של שנגחאי. אזור זה עשיר במים ולכן פורה מאד מבחינה חקלאית, נחשב לאסם התבואה של אזור צפון סין היבש. בשל הקרבה לים, האזור משופע בתעשייה ומפעלים. רוב התוצרת של מפעלים אלו תגיע לנמל שנגחאי העמוס ומשם לכל העולם.
נאנג'ינג קיבלה את פני בשמיים אפורים, והיציאה מתחנת הרכבת לוותה בפקקים בלתי נגמרים לכיוון ביתו של לואו שי. נאנג'ינג היא בירת מחוז ג'יאנג סו, והיא אחת הערים החשובות בסין. פירוש שמה הבירה הדרומית, משום שהיתה בירתה הראשונה של שושלת המינג לפני שהקיסר יונג לה העביר את בירתו לבייג'ינג. בנוסף נקשר שמה של נאנג'ינג, במעשה הטבח האכזרי שנעשה בתושביה על ידי החיילים היפנים במלה"ע ה-2, בו נאנסו ונרצחו לפי ההערכות כ- 300,000 תושבי העיר.
מתחתנים בביתו של החתן
הגעתי לבית משפחתו של לואו שי שם קיבל את פני אביו, סיני נמוך קומה וחייכן בשנות ה- 60 לחייו, פנסיונר של מפעל גדול שבו עבד כל חייו ביחד עם אשתו. משפחתה של יו סנג מגיעה מהעיר שיה מן שבמחוז פוגי'אן בדרום סין. תושבי האזור מדברים דיאלקט מקומי, שונה לגמרי מהמנדרינית, אבל היום כל הסינים מדברים גם מנדרינית וכך יכלו 2 המשפחות לתקשר. כשבוע לפני תאריך החתונה הגיעה משפחת הכלה ללון בבית משפחת החתן עד החתונה. לפי המסורת בסין חתונה מתקיימת בבית החתן. בסין המסורתית כשנולדה בת זה נחשב לבזבוז. לאחר נישואיה, בגיל 13 בערך, היתה עוברת לבית החתן ונחשבה לרכושה של משפחתו. היא נאלצה לעבוד ולכבד את אבות המשפחה של בעלה וכך בעצם נחשבה ל"השקעה בלתי משתלמת" מבחינת משפחתה שלה. בעבר היו מתחתנים בני אותו הכפר או עם בני הכפר השכן, אבל היום סינים צעירים מכל רחבי סין נפגשים באוניברסיטאות הגדולות וקורה שמשפחותיהם מתגוררות רחוק זו מזו.
בערב לפני החתונה נערכה ארוחת ערב חגיגית במסעדה ובה הוצגה הכלה בפני משפחתו הקרובה של החתן, היא עברה בין השולחנות והרימה כוסית עם כולם. סינים אוהבים לשתות אך בעיקר כשיש סיבה למסיבה. על השולחנות היתה בירה מקומית, אולם מה שבאמת גורם להם להשתכר זה משקה אלכוהולי העשוי מאורז ונקרא באי ג'יו – המשמעות היא אלכוהול לבן, והוא מכיל אחוזי אלכוהול גבוהים למדי. כשסינים שותים לחיים הם אומרים גאן ביי שהמשמעות היא לרוקן את הכוס! מחוץ למסעדה השליכו נפצים ברחוב, מנהג מאד מקובל בחתונות סיניות שנועד להבריח את הרוחות הרעות שמסתובבות ועלולות לפגוע בזוג הצעיר ולגרום לו למזל רע.
בתום הארוחה הכלה ומשפחתה עברו ללון במלון מפואר בעיר. בבוקר החתן ילך לבית הכלה, כמו בעבר שהחתן היה הולך מלווה בתהלוכה גדולה, מוסיקה ובני משפחה, והכלה היתה מובלת לביתו של בעלה, באפיריון אדום, עם הנדוניה שהביאה עימה ובגדיה. ביום זה הכלה עוזבת את בית הוריה ועליה להזיל דמעות להראות את העצב שלה ולהודות להוריה שגידלו אותה. אירוע טראומתי עבור אותן ילדות אבל המסורת וכיבוד הורים חזקים מהכל.
מעטפות של כסף ונעליים חסרות
ביום החתונה, השמיים בנאנג'ינג חגגו בשבילנו, זיהום האויר התפזר והשמש יצאה. משפחתו של החתן שכרה 7 רכבי מזדה חדשים ומבריקים. חבריו קישטו את הרכבים בסרטים ופרחים ובתשע בבוקר יצאה השיירה המכובדת מהבית של החתן, מלווה ברעש אדיר של נפצים. החתן ישב ברכב הראשון והשיירה נסעה ברחובות העיר ובראשה רכב פתוח עבור הצלם שתיעד הכל.
במלון התקיים הטקס הראשון. החתן אמור לגרום לכלתו לפתוח לו את הדלת, אבל הבנות שאיתה בחדר לא מאפשרות לו והוא נאלץ לשחד אותן שיתירו לו להיכנס. הוא מעביר מתחת לדלת הונג באו – מעטפות אדומות עם כסף.
המעטפות הוכנו מראש ובכל אחת יש 5 או 10 יואן והחתן היה מצוייד במעטפות רבות. בתחילה הוא שילשל מספר מעטפות דרך הפתח הצר שבדלת והבנות שבחדר הסכימו לפתוח חריץ דק אבל לא נתנו לו להיכנס. הוא המשיך לנסות וזרק גם ממתקים וסוכריות והבנות שמעבר לדלת ציחקקו וביקשו רק כסף. הפמליה של החתן מעודדים וצועקים לכלה מעבר לדלת, מבקשים שתפתח לו. הוא התחיל לשיר לכלתו שירי אהבה והתחנן שתפתח לו את הדלת וכך נמשך המשחק המשעשע מספר דקות בהן עוברות דרך הדלת הסגורה למחצה עוד כמה וכמה מעטפות אדומות, עד שנענו הבנות ופתחו את הדלת.
כשנכנסנו לחדר גילינו כלה בשמלה לבנה יפהפייה, היא נראתה לי כמו נסיכה, ומסביבה יושבים בני משפחתה. החתן כרע ברך ושאל אותה: "האם תתחתני איתי?" והיא השיבה בחיוך גדול – רק אם תענה נכון על כמה שאלות...איפה נפגשנו לראשונה? איפה נתת לי פרחים בפעם הראשונה? מה אני הכי אוהבת לאכול? ושאלה אחרונה האם תרסן את המזג שלך? (שלא יעז להרים קול על אשתו).
לאחר שענה נכון הזוג החליף טבעות ועכשיו החתן צריך היה לבקש את ידה מאמה. הוא הגיש לה כוס תה והיא שתתה ממנה ואישרה את הבקשה. לאחר מכן האכילה האמא את הזוג במרק אטריות, סמל לאריכות חיים, וביצים קשות, לפריון.
עתה הגיע הזמן ללכת לבית החתן, אבל, הכלה אינה נועלת את נעליה, ואיך תוכל לעזוב את ביתה? והחתן צריך למצוא בחדר היכן החביאה את נעליה. הוא מסתובב בחדר ומחפש את נעליה ופותח כל מגירה וארון. את הנעל הראשונה מצא יחסית בקלות, באהיל של מנורת השולחן. את הנעל השניה חיפש ללא הצלחה עד שקיבל רמז שהיא בתוך הכספת וכדי לקבל את הסיסמא היה צריך "לשלם" עוד כמה מעטפות אדומות וכך כששתי נעליה בידיו, נשא אותה למטה ונעל לה את נעליה ברכב שלקח אותם אל התחנה הבאה.
נוסעים לקבל גם את אישור הורי החתן. ההורים שהו בדירה שקנו לזוג הצעיר. בסין נהוג שמשפחת החתן קונה דירה לזוג הצעיר, עוד סיבה לכך שהורים סינים בעידן החדש, מעדיפים להוליד ילדה. ילדות הן בנות טובות יותר להורים שלהן, תלמידות טובות יותר, וכאמור יעלו פחות להורים ביום חתונתן.
הגענו לדירה, שם חיכתה משפחת החתן, ולא נתנה לזוג להיכנס עד אשר יקבלו כמובן מעטפות אדומות, גם פה, כולם התייחסו למשחק ברצינות גמורה אבל ניכר שהם משועשעים מהמשא ומתן. לאחר שעברו הרבה מעטפות אדומות נכנסו לדירה החדשה, ושם על הספה ישבו הורי החתן וחיכו לזוג הצעיר. הפעם היתה זאת הכלה שמזגה כוס תה מקנקן יפהפה והגישה אותה להורים בקידה עמוקה. ההורים קיבלו את כוס התה ושתו ממנה לאות אישורם לקיים את החתונה. כשהסתיים השלב הזה השעה היתה כבר 12 בצהרים, ולכן לא משנה מה מצב הרוח ומה הסיטואציה, הסינים יושבים לאכול ארוחת צהרים.
עייפים אך מרוצים
בהמשך אותו יום, בשעה 18:00 התקיימה ארוחת ערב מפוארת באחד המלונות בעיר. הכלה החליפה שמלה לשמלה יותר נוצצת ומפוארת מקודמתה, ונראתה זוהרת למרות השעות הארוכות והיום המתיש.
האולם היה מסודר להפליא, כל האורחים, כ- 200 איש, ישבו בשולחנות עגולים. את הערב הנחה מנחה נאה ומצחיק, והתוכנית האומנותית כללה ברכות הדדיות ומשחקי חברה. בשעה 21:00 בדיוק עלו החתן והכלה לבמה והודו לכל האורחים שהגיעו לחתונתם. כאשר סיימו את דברם קמו כל האורחים כאיש אחד ועזבו את האולם והלכו לבתיהם. הסתיים האירוע.
למחרת עמדתי לעזוב את נאנג'ינג ולחזור לשנגחאי משם אעלה על טיסה חזרה לישראל. יו סנג ולואו שי באו להיפרד ממני, נראו נינוחים והסבירו שהם בעיקר שמחים שהיום הזה מאחוריהם. החתונה הסינית אינטנסיבית ומעייפת, ויו סנג לחשה לי שהיתה מוותרת על התענוג אבל האירוע נעשה בשם המסורת לכבודם של ההורים והם אינם יכולים להימנע מלקיים את הטקס כפי שהוא. "אולי הילדה שלי תוכל להתחתן כפי שתרצה" אומרת לי יו סנג ומחייכת....מסורת היא עניין עדין ולכל מקום יש את הקצב שלו.
